נטע סופרין

נטע סופרין נולדה ב- ג' בתשרי תשל"ה, 19/9/1974, בראשון לציון כבת בכורה להוריה טליה ודניאל.

היה לה אופי שקט, אהבתה לטבע הייתה רבה ואופייה הנחרץ התפתח למנהיגות. הבילוי המשפחתי המועדף היה טיול בשדות, הגבעות והפרדסים מחוץ לעיר. לא מעט קיצים בילתה בבית ספר שדה, כל קיץ בית ספר אחר עם המסלולים והחוויות המיוחדות שלו. כל שנה, 20 שנים, בשבוע האחרון של ינואר באה לגבעת האירוסים, לראות את הניצנים הראשונים.

היא למדה בבית הספר היסודי "עין הקורא" בראשון, המשיכה בחטיבת הביניים "דורות" ואת לימודיה סיימה בגימנסיה הריאלית, מחזור מ"ט.

בספר לזכרה כותב אביה ש"נטע תמיד חפשה את המעניין והייחודי, מה שיתאים לה". הוא מספר כי בית הספר ורוב החוגים לא היוו עבורה אתגר. אבל שמצאה עניין בחוגי התעמלות והתמידה בהם מספר שנים, והשתתפה באירועים ומופעים ששילבו התעמלות. הוא מוסיף לומר כי "בכל אלה רק רכשה כלים לדרך, אך לא היוו עבורה ייעוד. ואז גילתה את הצופים והם גילו אותה". משפט זה מוביל לחלק משמעותי מחיה של נטע, הצופים.

בכיתה ו' הצטרפה כחניכה ל"שבט שורק", ומאז הצופים הפכו לחלק בלתי נפרד מחייה. בכיתה י' הדריכה כיתות ו', בכיתה י"א הייתה ראשג"דית, ובכיתה י"ב יחד עם עוד 2 חברות קרובות איתן התחילה את דרכה בתנועה, הדריכה קורס.

בכיתה י"ב החלה בתהליך המיון לשנת שירות ובחרה לקחת חלק בגרעין "רעים" של תנועת הצופים ודחתה את שירותה הצבאי בשנה למען תרומה לקהילה. בספטמבר 1992, היא החלה את שנת השירות בשבט "שגיא" שבדימונה, בשנה זו פעלה רבות למען השבט דבר שנתן לה סיפוק רב וזיכה אותה באהדה והערכה רבה מתושבי האזור.

בנובמבר 1993, התגייסה לצה"ל כ-סמב"צית (סמלת מבצעים) בחטיבה הדרומית ברפיח. נטע הסתגלה לתפקיד, שהיה משמעותי מאוד בפעילות המתמשכת ברצועת עזה.

לאחר כשנה ו4 חודשים בתפקיד עברה לבסיס ההדרכה, כמדריכת בקורס לסמלות מבצעים במחנה "סיירים". לאורך כל שירותה בבסיס ההדרכה שמרה על קשר עם חטיבת רפיח, אליה הרגישה קשר וראתה בה כבסיס הבית שלה. כ4 חודשים לפני סיום תפקידה ביקשה נטע לחזור ליחידתה הקודמת באוגדת עזה מאהבתה לחטיבה זו. יוזמה זו התקבלה בשמחה ונטע שבה לחטיבה הדרומית.

ביום ראשון, ט' בניסן תשנ"ה, 9.4.1995 , כאשר נטע עלתה על אוטובוס בתחנה המרכזית של אשקלון, בדרכה למפקדת האוגדה בגוש קטיף, נהג פלסטיני התנגש עם מכונית תופת באוטובוס, בסמוך לכפר דרום. כתוצאה מכך, נטע נהרגה ביחד עם 5 חיילים נוספים ואזרחית.

נטע הובאה למנוחות בבית העלמין הצבאי בראשון לציון, בהיותה בת עשרים. היא הותירה אחריה את אחותה יעל, ואחיה אורי ועודד, עבורם הייתה הרבה יותר מ"אחות גדולה". "משהו מאיתנו ימות אתך" כתבו חניכיה מהצופים על הזר שהניחו למרגלותיה.

"בנסיעתה האחרונה נסעה נטע לאוגדה בגוש קטיף, מקום בו נשק המדבר לים בנאות מדבר היוצרות נופים מקסימים. ב-9 באפריל הייתה עונת הפריחה בעיצומה וכל האזור טבל בפרחי כלנית, עירית וצבעוני שצבע את הנוף באדום, צהוב, ירוק ולבן. מול גדרות כפר דרום, על הגבול בין ארץ הנושבת והישימון, ובשיא עונת הפריח, קפא הכל ונעצר...". (מתוך הספר לזכרה).

דרכי הנצחה –

בפיגוע זה ראשון לציון שכלה עוד 2 מבניה, צביקה ואיתי, ולזכר השלושה ניטע "גן השלושה" וצעדת האביב העירונית שהתקיימה מידי שנה נהייתה ל"צעדת השלושה".

אחיה של נטע, אורי, יזם טורניר כדוריד לזכרה בהשתתפות שבט שורק, שבט שגיא, העירייה, קבוצות מכבי וקבוצת הפועל מדימונה.

גן במדבר הוקם לזכרה.

גן זיכרון במתחם "אמיתי" (פימת מנוחה לחיילי החטיבה), שהוקם ע"י תושבי הישובים שלאורך הקו הירוק וחיילי החטיבה.

פינת הנצחה בשבט "שגיא", והנצחה גם בבתי הספר בהם למדה ובשבט שורק.

סבתא של נטע, אסתר, תרמה מלגה על שמה לבית ספר לפיזיותרפיה באוניברסיטת תל אביב. היא עשתה זאת לפי רצון סבא נתן, שרצה להגשים את שאיפתה של נטע ונפטר שנה לאחר שנפלה.

אביה כתב עליה ספר "נטע, בדיוק באמצע האביב" המנציח את סיפורה.