ליעד אולייר -זיכרון בימי קורונה

אדם שלא יכול לזכור כלום הוא כנראה האדם הכי אומלל בעולם.

זמר שהייתה לו הופעה אחת ממש מוצלחת בכל קריירה שלו יכול להנות מההופעה הזאת לכל החיים בעצם, כי הוא תמיד יכול לשבת להיזכר בהופעה הזאת והחיוך ישר יעלה לו לפנים. שחקן כדורגל שכבש שער ניצחון יהנה מתחושת הניצחון כל החיים שלו, ואם הוא החמיץ את אותה הבעיטה הזיכרון הזה ירדוף אותו עד סוף ימי חייו.

אם נחשוב על זה קצת יותר לעומק, נגלה שאדם שלא יכול לזכור כלום הוא לא רק האדם הכי אומלל בעולם, גם אין לו סיכוי לשפר את מצבו. כדי שהוא יהנה הוא צריך כל הזמן לעבוד ולספק לעצמו רגעים חדשים של אושר והצלחה, ואחרי כל רגע כזה של אושר הוא יהיה חייב כבר אחרי שבריר השנייה של האושר להתחיל לעבוד על רגע האושר הבא שלו, כי הוא לא יוכל להנות מהרגע הקודם- הוא כבר לא זוכר אותו…

הרבה דברים נלקחו מאיתנו בתקופה האחרונה- עבודה, חברים, משפחה,ספורט, הופעות ועוד ועוד ועוד. למדנו בתקופה הזאת שלא משנה כמה קשה נעבוד כדי להשיג כל מה שאנחנו רוצים, כדי לגבור על כל יריב שיש לנו, וזה לא משנה אם זה המוכר בחנות ליד או שזאת אחת ממעצמות העולם, הטבע יכול לבוא ולקחת לנו את זה תוך שנייה ובלי להתאמץ בכלל. ובכל זאת, יש דברים אחד שלא משנה כמה המין האנושי או הטבע יתאמצו, הם לא יצליחו לגרום לו להיעלם- זיכרון. לא משנה כמה ננסה, את העבר אנחנו לא יכולים לשנות, והזיכרונות שלנו גם הם קבועים לעד. דווקא בתקופה הזאת הזכרונות הן אלו שנותנים לנו את התקווה לעתיד והם גם בימים רבים רגעי השמחה הכי גדולים שלנו. אם אתחיל לספר לכם שלדעתי יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שכח מה אומרת המילה זיכרון אנחנו נצטרך לבלות עוד הרבה זמן של כתיבה מהצד שלי או קריאה מהצד שלכם, אז אני אחסוך את זה מכולנו. אבל חשוב לי להגיד שהיום הזה הוא לא יום אבל מבחינתי, והשנה יותר מכל אנו צריכים לזכור זאת. זהו יום שבו עם ישראל כולו בא לתת כבוד לזכרונות של אלו שמשפחותיהם נשארו רק שם, בזיכרון שלהם… המילה זיכרון היא כל כך חזקה ועוצמתית שאנחנו לפעמים שוכחים לתת לה את הכבוד הראוי, הזכרונות הם הסיבה שאנו חיים, כדי ליצור כמה שיותר כאלו. ביום הזיכרון הזה אנחנו לא נוכל להיפגש, אבל אולי דווקא זה מה שיגרום לנו להיזכר בסיבה הכי חשובה לקיום היום הזה, השנה נוכל להתמקד בזכרונות שלנו או של קרובינו בדרך הכי אמיתית שיש- לבד. השנה לא נראה טקסים יחד וננסה להזיל דמעה כדי שחברים שלנו יחשבו שאנחנו רגישים, השנה גם לא ננסה להישאר האחרונים בערב זיכרון לזכר חללים שקשורים אלינו איכשהו. השנה כולנו נהיה בבית, ונשמע במחשב או בטלוויזיה את אותם דברים, אבל כל אחד יוכל לקחת את הזכרונות האלה שמשמיעים לנו שנה אל המקום האישי שלו סוף סוף, הוא יוכל לחשוב על סיפורי הגבורה ולהכיר אותם וללמוד מהם כמו שצריך, לבד! כל דבר שאנחנו עושים בחיים מלא בלחץ חברתי, והדבר הזה מקשה עלינו בימי שכאלה. צריך לזכור, לכבד משפחות שכולות זה לא לשיר שירי זיכרון בטקס בצופים, זה להקשיב להם הקשבה מלאה ואמיתית, זה לשמוע מרצון את הסיפורים שיש להם לספר על בן המשפחה שאבד. השנה תחשבו על המילה זיכרון: על הזיכרון שיהיה לכם מהיום המיוחד הזה והלא רגיל הזה, ועל הזכרונות שאנחנו שומעים ומקשיבים להם במהלך היום. לא צריך שנעשה את עצמנו בכאילו מתאבלים על מישהו שאין לנו שמץ של מושג מי הוא, השנה אפשר פשוט לזכור להיזכר ולשמוע זכרונות, כמו שצריך להיות.