רון מדמוני- קירבה בין הזיכרון ליום העצמאות

הסוגיה הזו של החיבור בין יום הזיכרון לחללי צה''ל לבין יום העצמאות של המדינה מלווה אותנו שנים רבות, למעשה מאז שאני מכיר את עצמי ואת הנושא.

תמיד צצו המחשבות ותמיד עלו התהיות האם לקשר בין עצב לשמחה. האם לא צורם המעבר המהיר בין ביקור בבתי קברות לבין המחשבות על מה נתכנן לעשות ביום העצמאות.

ביום זה כל העם מתייחד עם זכר הנופלים אם זה בן משפחה, קרוב משפחה, חבר ילדות או חבר ללימודים, חבר לתנועה או ליחידתו בצבא ועוד.

ברור שלמשפחות ששכלו את ילדיהם במלחמות ישראל יש יום זיכרון כל יום וכל שעה ומאז השתנו חייהם.

יום הזיכרון במדינת ישראל הוא מאורע קולקטיבי ואינו דומה לארצות אחרות. עובדה שכל המדינה עוצרת את מעשיה ברגע הצפירה המזכירה לכולנו את הנופלים והמחיר הכבד להקמת המדינה.

מנהיגי המדינה החליטו בזמנו כי החיבור ההיסטורי והחשוב בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות והמעבר הסמלי מדמעות לזיקוקים נועד לציין כי יום העצמאות קיים בזכות הנופלים.

מצד אחד לא ייתכן וזה לא נתפס אותו מעבר החד הזה ויש המאמינים כי חייבים להפריד, להתרכז בשכול ובעצב ובנפרד אחר כך לתכנן את מעשינו ביום העצמאות.

לדעתי אין להפריד בין שני האירועים, שכן מדינת ישראל קמה ומיד קפצו כל מדינות ערב במטרה להשמידה. לראשונה התגשם סוף סוף החלום בן אלפי שנים להקמת מדינה לעם היהודי וכל זאת על רקע מלחמות להשמידנו.

לכן במדינה כמו שלנו שיש קשר בין עצמאותה לבין השכול יש טעם לחיבור הזה בין יום הזיכרון לבין יום העצמאות למרות המעבר החד והקשה.