עומר גביש -אסיר תודה

בימים טרופים שכאלה הזיכרון מכה בנו בדרך אחרת. זו לא אותה יראת כבוד כשאתה פוקד קבר, לא אותה תחושת צמרמורת כשמקריאים את שמות הנופלים זה אחר זה, לא אותה תחושה עוצמתית כשכולם עומדים בצפירה ביחד, גדולים וקטנים, נשים וגברים כאחד.

מאז ומתמיד הסתכלתי בהערצה אל עבר בוגרי השבט או בית הספר שהגיעו ביום הזיכרון לבושים במדי א‘, עם הנעליים והנשק. ”יום אחד אהיה כמוהם“ אמרתי לעצמי, בידיעה שגם אני אגיע לשבט על מדים, אראה את חניכיי לשעבר, את החברים מהשכב“ג…

כשהגיע היום ובאתי לשבט, עם המדים והנשק וראיתי את תמונות הנופלים, שכמעט שנתיים קודם לכן הצטרף אליהם מתן גוטליב ז“ל קפאתי. הרי בכל הינתן הזדמנות אחרת היוצרות יכלו להתהפך. עד לא מזמן היינו ביחד בשכב“ג, עושים צחוקים אחרי הפעולה או בונים ביחד מחנה קיץ. אחד מחבריו של מתן הגיע והניח את ידו על כתפי. ללא חילופי מילים או מבטים הצלחנו להעביר שיחה שלמה ברגע אחד. הרי בכל הינתן הזדמנות אחרת היוצרות יכלו להתהפך.

בתקופה שפוקדת אותנו אני התחלתי להיות אסיר תודה הרבה מקודם. אסיר תודה על ההורים, על מה שיש מסביבי ועל קרוביי. אסיר תודה על השירות הצבאי שביצעתי והזכות לתת. אך מעולם לא יצא לי להיות אסיר תודה מספיק לאותם נופלים. אסיר תודה לאותם אנשים בשר ודם שהפכו לסיפורים.

סיפורים שיסופרו עוד ועוד אך לא יצליחו למלא את החלל שנוצר.

ועם זאת, הסיפורים שלהם הפכו אותנו למי שאנחנו. לימדו אותנו איך לתת, איך להביא את הלב שלך לכל מקום ללא ציפיה לתמורה. זה מה שהוביל אותם, וזה מה שמוביל אותי.

אני גאה להיות בוגר שבט שורק.

יהי זכר הנופלים ברוך.