רועי ברזנר - פה זה לא אמריקה, ולא צריך להיות

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מוגדר במדינתנו כיום אבל לאומי. במהלכו נשמעות שתי צפירות (אחת בערב יום הזיכרון ואחת בבוקר היום עצמו), והיום עצמו מוקדש במוסדות הרשמיים (חינוך, מדינה וכדומה) לקיום טקסי זיכרון, חינוך מורשות קרב, לימוד על נופלים ופעילויות רבות אחרות שנועדו לחבר אותנו לנופלים ולגרום לנו לזכור תמיד ש"במותם ציוו לנו את החיים". אולם, יום הזיכרון שלנו שונה מאוד באופיו מיום הזיכרון שחל בארצות הברית. בתור אחד שעניין הזיכרון מאוד חשוב לו, אופי יום הזיכרון האמריקאי מעורר תמיהה בעיני. כיצד ביום רגיש כזה אזרחי אמריקה יכולים לערוך פיקניק? החלטתי לחקור קצת את העניין ולהבין כיצד יום הזיכרון האמריקאי הפך למה שהוא כיום, ולנסות להחליט אולי "מה נכון" – שלנו או שלהם?

יום הזיכרון האמריקאי (נקרא בעבר גם "יום הקישוט") הוא יום שנועד לציין את זכר הנופלים ששירתו בצבא ארה''ב ונפלו במלחמותיה. במאה ה19, מעט אחרי מלחמת האזרחים, היו נוהלים מעט שונים בין כל מדינה ומדינה. כל אחת ציינה את היום בצורה שונה ולעתים בתאריך שונה, כאשר קישוט קברים בפרחים וטקסים היו המכנה המשותף. יום הזיכרון האמריקאי הפך לתאריך לאומי אחיד במאה ה20. בתחילת מאה זה היה עוד היום מוקדש לטקסים. אולם, שנים לאחר מכן התאריך נקבע ספציפית ליום שני מסויים (האחרון בחודש מאי) על מנת להאריך את סוף השבוע, והעובדה שהוא מסמל (באופן לא רשמי) את תחילתו של הקיץ, ייצרו אווירה של יום חג – ולא יום אבל. מאז שנת 1911 נערך מירוץ המכוניות המפורסם "אינדיאנפוליס 500" ובנוסף לכך משפחות מקיימות פיקניקים ופגישות. גדילת תרבות הצרכנות הדבר הלך והחמיר: פרסומות "מכירת החיסול של יום הזיכרון", מבצעים וחגיגות קנייה. ראוי לציין שכן יש מנהגי זיכרון ביום הזה: דגלי המדינה מונחים בקברי החיילים, נערכים טקסי זיכרון ובשעה 15:00 מתבקשים האזרחים להקדיש דקה לנופלים. אולם, הרוב החוגג מאפיל על המנהגים האלו, ואני לא מסכים עם דרכו של הרוב האמריקאי. לדעתי, ההנהגה האמריקאית טעתה כאשר החליטה לציין את יום זה כיום חג. יום הזיכרון צריך להיחשב כיום אבל לאומי ולהתמקד בחיבור למורשת המדינה, לסיפורי החיילים, לחיזוק המשפחות שאיבדו יקיר במלחמה. נכון, לקיים שגרה זה דבר חשוב, ואחד המשפטים המובילים את יום הזיכרון "במותם ציוו לנו את החיים" מזכיר לנו שצוואת הנופלים היא להמשיך לחיות ולקיים את המדינה שבשבילה הם נפלו, אבל כדי באמת לזכור בצורה משמעותית אנחנו מחוייבים לעצור את השגרה, ולהעניק ליום הזה את מלוא תשומת הלב והכבוד. לא תמיד יוצא לנו להקדיש לנושא הזיכרון תשומת לב במהלך השנה, ולכן זוהי חובה אזרחית ומוסרית להקדיש את היום הזה.

לסיכום, במדינה שלנו, ששואבת המון השראה מהתרבות באמריקה, בואו לא ניקח גם את הגישה של הרוב החוגג ליום הזיכרון – בואו נתמקד בלזכור ולא בלחגוג. לזכור את מי שנפל, את החובה לשמור על מדינת ישראל, את העובדה שאנחנו עם אחד ושאין לנו ארץ אחרת.